ישנם שני סוגים של טראומות: טראומה חריפה (ACUTE) וטראומה ממושכת או חוזרת (PROLONGED OR RECURRENT).
טראומה חריפה עלולה להתרחש בעקבות: תאונת דרכים, אונס, פציעה, פעולת איבה, גילוי מחלה קשה אצל הילד ובן משפחתו, מוות (בעיקר פתאומי) ועוד. התגובה המידית של הילד היא "נורמטיבית". לרוב היא כוללת: הלם ראשוני, חרדה קיצונית, הימנעות מכל דבר הקשור בטראומה (למשל סירוב להיכנס למכונית לאחר תאונת דרכים), הצפת מחשבות ולעתים גם דיבור מציף ובלתי פוסק בכל הקשור באירוע הטראומתי, אי שקט פנימי וגופני (תנועתיות יתרה), חרדת נטישה מההורים שלא הייתה קיימת לפני האירוע הטראומטי ותחושה פנימית ש"הכול מתפרק ולא יהיה אף פעם אותו הדבר". עם זאת, לפעמים במקום אי-שקט ודיבור יתר נראה דווקא תופעה הפוכה: התכנסות פנימית וכהות רגשית. הרטבה לילית וחוסר שינה גם הן אינן תופעות נדירות.
במקרים רבים, בקרב ילדים, התופעות יחלפו מעצמם בהדרגה תוך מספר ימים עד שבועות. לעתים יידרש טיפול רגשי.
הגורם המגן ביותר במצבים אלו שלאחר אירוע דחק הוא התמיכה שמקבלים לאחר האירוע. במקרה של ילדים התמיכה היא בעיקר של המשפחה. גישה משפחתית מעודדת, אופטימית ורגועה, ככל הניתן, היא זו שמנבאת הקלה רגשית אצל הילד.
מומלץ להתייעץ עם איש מקצוע מומחה לטראומה בימים הראשונים שלאחר האירוע הטראומתי. הפנייה יכולה להבטיח שיפור ואי כניסה למצב כרוני (תחלואה נפשית ממושכת).
הגישה הטיפולית במרכזנו היא EICBI – TF: Trauma Focused – Early Intensive Cognitive Behavioral Intervention. גישה משפחתית מוקדמת אינטנסיבית וקצרת מועד (בין פגישה אחת לשלושה מפגשים ולעתים קשר טיפולי שנמשך עד 3 חודשים). הגישה בהתערבות הזו היא תומכת, מעודדת הבנה של נורמליות של התופעות ושמה דגש על הבנת התסמינים. גישה זו כוללת הדרכה להורים, במטרה לאפשר אווירה המאפשרת ריפוי מהיר. במסגרת זו, אנו מספרים להורים על גורמים מגנים בפני תחלואה ממושכת ועל גורמים המנבאים להפך, כלומר תחלואה רגשית המשכית.
תמיכה משפחתית, שהיא בעלת גישה מעודדת ורגועה ככל הניתן, מורידה את רמת החרדה הכללית של המשפחה כולה ושל הילד, ותורמת ללכידות משפחתית חיובית. לעומת זאת, רגשי אשם (למשל: "אני כהורה אשם במצב, כי לא מנעתי את האירוע הטראומתי") או האשמת הילדים (כגון "מדוע יצאת באותו הערב? אמרתי לך להישאר בבית!") עלולים לעודד פוסט טראומה ממושכת.
מומלץ לעודד גישה חיובית ולטפל במהרה בדיכאון אפשרי במצבים אלו, אצל הילד או אצל הוריו. יש לחפש סביב למעשה האירוע, המהווה אסון, אלמנטים בהם הילד והוריו הרגישו אקטיביים ויעילים. לדוגמה: בתאונה שקרתה הילד עזר למישהו. תחושת האקטיביות מרפאת, לעומת זיכרון של פסיביות וקורבנות, המזמינים קיבעון בתחלואה נפשית. נקודות אלו עולות בטיפול, ואנו מנסים ליצור את אותה אווירה, המאפשרת הבראה. הליך זה דומה לפצע בגוף, שבו אנו מנסים למנוע זיהום חיצוני, על-מנת לאפשר ריפוי ולמנוע התפשטות.
טראומה ממושכת או חוזרת היא לדוגמה ניצול ילדים ממושך או חוזר, כגון: ניצול מיני החוזר על עצמו מספר פעמים בשבוע. דוגמה נוספת היא ניצול רגשי או הזנחה ממושכת של הילד. התופעה מתגלה לרוב לאחר חודשים ואף שנים.
במקרים אלו, למעשה, מתעוותת אישיותו של הילד, הנמצא בתהליכים של התפתחותיים. בזמן שבטראומה חריפה ההתפרקות היא פתאומית, ונדרש "לבנות מחדש את הפאזל", בניצול ממושך שנים, הילד מפתח אישיות הנשענת על הפנמות מעוותות. בניית האישיות, האופיינית לילדים בגילאים צעירים אלו, מתעוותת באופן ממושך ועקבי. כך, בנוסף לתופעות הנלוות לטראומה חריפה, צפויות לצוץ תופעות אישיותיות, שהן, לצערנו, עמידות למדי: אי אימון בסביבה, תחושת בגידה מתמדת בקשרים הבין אישיים, קושי באינטימיות ועוד.
לעתים קשר חיובי עם דמות אחת במהלך הילדות יכול להציל את הילד. אנו נראה גם תחושת חוסר-אונים כרונית, סטיגמטיזציה של עצמו (הרגשה תמידית של שונות, כילד ובהמשך גם כמבוגר), תפיסת העולם ותפיסת העצמית גם אינה תקינה: הילד (שכעת הוא מתבגר או מבוגר) יגלה שמה שלמד כדבר נורמטיבי, למעשה אינו נורמלי ומקובל. הוא כנראה יתקשה לגשר על הפער, הליך העלול ליצור בלבול פנימי. תסמינים סומטיים הם גם שכיחים: בריחת צואה, כאבים על רקע פסיכולוגי, עייפות כרונית, כאבי ראש ובטן.
ישנה תופעה שכיחה והיא "דיסוציאציה". התופעה נובעת מכך שהילד מחק מזיכרונו חוויות קשות במהלך ילדותו. לדוגמה: ילד ישכח בבוקר שאביו אנס אותו בלילה, מכיוון שבבוקר אותו אב מכין לו ארוכת בוקר והילד זקוק, מעצם גילו ותלותו, בהורה ובאב טוב. הוא חייב לסמוך על אביו וזקוק לכך.
כשתופעות מסוג זה חוזרות על עצמן, דבר הקורה בניצול או בהתעללות כרונית, האישיות המתפתחת תפנים תהליך ניתוק זה כקו אישיות קבוע. הילד למעשה חי דרך ניתוקים חוזרים כל חייו. ניתוק בין גוף ונפש, ניתוקים בזיכרון, ניתוקים באישיות (אישיויות מרובות אצל אותו אדם) והיפנוזה עצמית (כלומר האדם יכנס להיפנוזה, הנגרמת מעצמה מול חוויות שהוא חש שקש לו להתמודד). כל אלו הן רק דוגמאות מעטות לתופעות דיסוציאטיביות, ורשימת התופעות עוד ארוכה.
אם תהליך ההתעללות החל בגיל הרך, אנו נראה גם קשיי למידה, פגיעה בהתפתחות הגופנית של הילד וכהות רגשית מתמדת לעתים. הסיבה לכך היא שתהליכי ההתעלות הכרונית בילדות הצעירה לא מודעים ובכך הם גם לא ברי דיבור. במקרים אלו הגוף "ידבר" במקומם.
הטיפול במקרים של ניצול ממושך בילדות הוא ארוך יותר: מספר חודשים עד שנה ולפעמים יותר. לפעמים נדרש מעקב לאורך כל החיים, גם לאחר שיפור. הסיבה לכך היא שיש אפשרות של "נפילות" בצמתים שונים בחיים. אז מומלץ לחזור ולבקש עזרה מקצועית סביב אותו שינוי או משבר. אכזבה רומנטית, ואף אירוע שמח, כמו נישואין או לידת ילד, עלול "להחיות" אלמנטים מן החוויות הקשות שנחוו בעבר.
תהליך הטיפול בטראומה ממושכת מתייחס לכל ההיבטים של האישיות. הגישה היא דינמית, כלומר בעלת התייחסות לתהליכים הלא מודעים, תומכת ושמה דגש על הליכים קוגניטיביים והתנהגותיים, במטרה להבין את התהליכים ולסגל טכניקות ומנגנוני חיים הסתגלותיים יותר (לעומת מנגנונים מכשילים וחוסמים הקיימים בילד, במתבגר או במבוגר שגדל תחת טראומה ממושכת). אם הטיפול מתחיל כשהילד עדיין קטין, המשפחה מעורבת גם בטיפול ארוך זה. אנו מגייסים אנשי משפחה היכולים לתרום לתהליך. התמונה מורכבת ועלולה להיות עמידה בפני שינוי. המשפחה יכולה לעודד שינוי ולזרז ריפוי עם גישה מותאמת בבית, שם הילד נמצא יותר, בהשוואה לזמן שהוא מקדיש לפגישות עם המטפל. לכן, ישנו קשר רציף בין המטפל והמשפחה המקבלת הדרכה על-מנת שהסביבה הטבעית של הילד תהווה גם כן גורם משקם.
